יום כיפור מעולם לא היה עניין אצלנו בבית. אבי שהגיע מבית חילוני עם זיקה למסורת היה נוהג ללכת ביום כיפור לבית הכנסת. אני לא חושבת שהוא עשה זאת מתוך קדושת היום אלא מתוך כבוד לאביו. בעיקר כבוד לזכרו. בתור ילד הוא נהג להצטרף אליו לתפילות של יום כיפור וכנראה שנוהג זה השתרש בו כרגעים שבהם חווה את אביו כדמות רכה ורגישה (דבר שלא היה ביום יום) כך שבהליכתו לבית הכנסת כנראה ניסה להחיות את אותם רגעים קסומים של קשר בין אב ובן. לימים כשאחי הבכור נולד וגדל הוא נהג לקחת גם אותו. עם הזמן גם הנוהג הזה התמסמס שכן הוא הבין שאין לו עוד צורך ללכת פיזית לבית הכנסת – הוא יכול להחיות את אותם רגעים עם אביו בכל רגע שיחפוץ. כל שנחוץ לו הוא פשוט לחשוב עליו.
אני מניחה שהגישה הזו חלחלה גם אלי. לא רק בהקשר לזיכרון של אנשים אהובים אלא בכלל, בכל נושא בחיים. מעולם לא חשבתי שיש צורך במשהו פיזי, גשמי כדי לעורר רגשות. לדוגמא, אף פעם לא הבנתי את הנוהג הזה של לעלות לקבר של אדם שמת כדי לכבד את זכרו. מה בעובדה שאני עומדת מול חתיכת אבן מכבד ומוקיר את זכרם של אהוביי. הם הרי לא נמצאים שם יותר. לעומת זאת, הם לעד יישארו בתוך ליבי, בזיכרון שלי, במחשבות שלי ואף בהחלטות שלי בחיים. את כל מה שספגתי מסבתי, שהייתה דמות נערצת בעיני כל תקופת ילדותי ועד להיותי חיילת (שאז נפטרה), אני מממשת בחיי היום יום. ממשיכה את צוואתה אחרי שברחה מהנאצים דרך היערות והצטרפה לפרטיזנים. עלתה לארץ בספינות מעפילים. למדתי ממנה איך לעמוד על שלי אבל לכבד את האדם ממולי. למדתי להיות ישרה ואמיתית עם הסובבים אותי ובעיקר עם עצמי. למדתי לא לוותר גם אם קשה כי באמת אין דבר העומד בפני הרצון. למדתי להיות אדם. אני ממש לא זקוקה לחתיכת שיש בבית קברות כדי להיזכר בה, במי שהייתה ובמה שלימדה אותי.
שימו לב ללב. שימו לב לאדם.