תמיד האמנתי במראות. כל מה שמולי זו בעצם השתקפות שלי, של הפנימיות שלי. אני יודעת שזו גישה שמעט קשה לעיכול אבל הבנתי שאם אני רואה עוולות מסביבי, דברים שמציקים לי, מפריעים לי, מכעיסים אותי, אני צריכה לשנות את היחס שלי כלפיהם. ברגע שאשנה את הפנימיות – החיצוניות תשתנה בהתאם.
אפשר להוכיח את הטענה הזו. ממש כמו חוק טבע. יש הרבה משפטים המבטאים את החוקיות הזו – "הפוסל במומו פוסל", "אין אדם רואה נגעי עצמו" או "אין הגמל רואה את דבשתו". כולם בסופו של דבר מדברים על דבר אחד – כאשר אנחנו באים בביקורת או שפיטה כלפי אדם אחר על התנהגות מסוימת, זה בגלל שאנחנו מזהים אותה בנו.
אחת הדוגמאות הקשות והמצמררות ביותר של החוקיות הזו נמצאת בהיסטוריה של העם היהודי. אירוע כל כך משמעותי וטרגי בהיסטוריה של העם שלנו. פצע כואב ומדמם שאף פעם לא העזנו לגעת בו. אני מדברת כמובן על השואה. תהיתם אי פעם למה התרחשה השואה? למה קם מנהיג כל כך מלא שנאה ותיעוב כלפי העם היהודי? מה גרם לאותו היטלר לקחת את העם היהודי כדוגמא לכל צרות העולם?
מאז ומתמיד העם היהודי גדל על סיפורי התורה. על בריאת העולם, יציאת מצריים, הר סיני ומתן תורה. גדלנו על סיפורי העם הנבחר, עם סגולה, נעשה ונשמע. האל בכבודו ובעצמו בחר בנו מכל העמים כדי לשמש אור לגויים. ואיך אנחנו גמלנו לו על כך? איך הראנו את הכרת התודה שלנו על התפקיד החשוב הזה? העלנו ורוממנו את עצמנו בחשיבותינו מעל כל העמים. התנשאנו מעליהם, ראינו אותם כקטנים, חסרי חשיבות, נחותים מאיתנו. לצערי אין מילים יפות לומר זאת – התנהגנו בגזענות כלפי עמים אחרים. כל מי שאינו יהודי לא ראוי להיות חלק מאיתנו. לא ראוי לקבל עליו את התורה או את אור העליון. הרמנו את עצמנו כעם הנבחר – הגזע העליון. נשמע לכם מוכר פתאום…?
השואה לא התרחשה משום שהיטלר קם יום אחד והחליט שהוא שונא יהודים ורוצה לרצוח אותם. השואה התרחשה בגלל שהפנימיות שלנו הייתה גזענית ומלאת שנאה לאחר. מה שהיה לנו בפנימיות – זה מה שהוקרן החוצה. היטלר הוא רק התוצאה, אבל השורש של הבעיה תלוי בנו כעם. האויבים שלנו שעומדים עלינו לכלותינו הם לא אחר מאשר אנחנו עצמנו. אם נבין זאת, אם נשכיל לשנות את היחס שלנו כלפי עמים אחרים, דתות אחרות, אולי נצליח להיות באמת אור לגויים. נצליח ללמד אותם מהי התורה האמיתית – "ואהבת לרעך כמוך".